מאמר -

סיפור יוסף: שבר ותיקון


מחברים: ג`ו מילגרום ויואל דומן

סיפור יוסף     יוסף באמנות     חלומות יוסף     כתונת הפסים     
חלום     מעשה המכירה     יוסף בבית פוטיפר     המפגש המחודש ומעשה הפיוס     
איחוד המשפחה     






סיפור יוסף
סיפור יוסף, המשתרע על 10 פרקים בספר בראשית, מהווה, מצד אחד, המשך טבעי לסיפורי האבות אברהם, יצחק ויעקב. אך מאידך, במסורת היהודית הבתר-מקראית אין יוסף נמנה עם אבות האומה.  דמותו של יוסף זוהרת מאין כמוה: הוא יפה, חכם, מצליח, אהוב...וגם שנוא, נרדף, נקמן ואנוכי.  חייו רצופים ירידות ועליות.  אין אצלו התגלויות האל כפי שיש בסיפורי אברהם, יצחק ויעקב; אך יש במקומן חלומות:  הוא החולם והוא הפותר, אכן "בעל החלומות הלזה" כפי שמכנים אותו בלעג אחיו.

יוסף הינו אחד מבני יעקב, אך בניגוד לכל שאר אחיו, אין על שמו שבט, אלא שני שבטים על שם בניו, אפרים ומנשה ושמו הופך לשם נרדף לממלכת ישראל כולה.  ובמסורת הבתר-מקראית, יוסף הוא גם אחד מן האושפזין, האורחים הרוחניים המכובדים בכל סוכה.
אם כן, גם דמיון וגם שוני ניכרים בין יוסף לאבותיו. אך הקשר הבולט והמכריע בין סיפור יוסף לבין כל מה שקודם לו בספר בראשית הוא מוטיב העימות המשפחתית:  גם פה קיימת איבה בין יוסף לבין אחיו, גם פה קיים ניתוק בין יוסף לבין הוריו.

הבן האהוב של יעקב—על שום מה?  כנראה על שום אהבת יעקב את רחל, אם יוסף. ועד כדי כך מגיעה אהבה זו שרק יוסף, ולאחר היעלמו אחיו הקטן בנימין, נחשב אצל יעקב לבנו–ראו את הניסוח בבראשית מ"ב 38: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר.  בסיפור יוסף אנו חוזרים, אם כן, להעדפה וקנאה – אך כאן, סוף כל סוף, יש גם פיוס והשלמה.

הזיקה הנוצרית ליוסף משווה אותו לישו בכמה מישורים, ובעיקר כצדיק תמים שנדחה על ידי הסובבים אותו, אך התעלה.  
יוסף מופיע גם בקוראן, שיש בו פרק שלם על אודותיו, המורכב משכתוב הסיפור המקראי ומשולבים בו מדרשים שבסיסם ביהדות ובנצרות.  בימי הביניים בהקשר הצופי נכתבו חיבורים על אהבת יוסף וזוליכה, הלא היא אשת פוטיפר.  חיבורים אלה היו פופלריים ביותר וגם שימשו מקור השראה לאמנים מוסלמיים.

גישות שונות אלה לסיפור יוסף מבטאות את השוני בין שלוש הדתות, בעוד עצם העיסוק בו משקף את המשותף לשלושתן. בהמשך נעיין באמנות שנוצרה סביב דמות מרתקת זו, מתוך דגש מיוחד על ביטויים לסגירת מעגל הניכור במשפחות ספר בראשית.






יוסף באמנות

האירועים בסיפור יוסף שזכו לטיפול אמנותי רב הם:

• הגדת חלומותיו
• מכירתו
• בשורת מותו ליעקב  (בראשית ל"ז)
• סיפור אשת פוטיפר (בראשית ל"ט)
• חלומות פרעה ועלייתו של יוסף )בראשית מ"א)
• פגישתו המחודשת עם אחיו וההתפייסות ביניהם (בראשית מ"ב ואילך)
• הגעת יעקב למצרים ופגישתו עם יוסף
• ברכת אפרים ומנשה (בראשית מ"ח)

כיצד ביטאו אמנים שונים את תפיסותיהם באשר לסיפור יוסף דרך עיצוב:

אופיו, דמותו וחזותו של יוסף
חלומות יוסף ופרעה
כתונת הפסים
הסביבה המקומית (ארץ ישראל וארץ מצרים)
אשת פוטיפר
האחים
יעקב
ובמיוחד לתיקון הקרע שבתוך משפחה זו?







חלומות יוסף
שני סיפורים עיקריים מסופרים בבראשית ל"ז: חלומות יוסף ומכירת יוסף. הסיפור הראשון מהווה רקע לסיפור השני: זהו האירוע הראשון מחיי יוסף המתואר לקורא, והוא מספק הזדמנות לתאר באופן מעשי ומוחשי את היחסים העכורים בין יוסף לאחיו. שנאת האחים ליוסף נובעת כידוע מן היחס המפלה של יעקב אביהם אל יוסף; היא הולכת המחמירה בעקבות הגדת דבר חלומותיו אל אחיו ואביו, ומובילה למכירתו לעבדות במצרים. אך כבר לפני החלומות, מעמדו המועדף של יוסף מוטעם באמצעות כתונת הפסים שיעקב נותן לו.






כתונת הפסים

כתונת הפסים של יוסף מוזכרת רק בבראשית ל"ז, אך היא היתה לסמל האישי שלו ומופיעה בצורה זו או אחרת בציורים רבים לאורך הדורות והתרבויות. כפי שנראה, חפץ זה והצורות השונות שבהן טפלו אמנים בו, מבטאים את יחסם ליוסף עצמו.   מלבד הופעתה בפרקנו, מופיעה כתונת הפסים אך ורק בשמ"ב י"ג 18, ששם כתוב כי בגד זה מהווה סימן היכר לבנות המלך.  כתונת סתם מוזכרת גם בשמות כ"ח, בתיאור בגדי הכהונה.    
מהי כתונת פסים?  על שאלה זו עונה המדרש שבבראשית רבה בכמה וכמה קולות:

              עשה לו כתונת פסים 
              ר"ל בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו וגו`
              פסים - שהיתה מגעת עד פס ידו 
              ד"א פסים - שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד 
             פסים - שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועלת ליהודה 
             פסים - על שם צרות שהגיעוהו פ"א פוטיפר סמ"ך סוחרים יו"ד ישמעאלים מ"ם מדינים
             ד"א פסים - רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה (תהלים סו) לכו וראו מפעלות אלהים וכתיב בתריה (שם) הפך ים      
                 ליבשה.
למה וישנאו אותו? בשביל שיקרע הים לפניהם פסים, פס ים:      מדרש רבה בראשית פרשה פד פסקה ח

ואם לא די באלה, מוסיף הפרשן אברהם אבן עזרא פירוש המבוסס כדרכו על ניתוח הלשון:

פסים - כתונת מרוקמת. פסים כמו פס ידא [=חתיכת יד] בלשון ארמית (דניאל ה 5)

חלק מן ההצעות הללו מתמקד בנסיון להבין מילולית את מילת פסים, ובעיקר מתוך השוואתה למילת פס בספר דניאל.  פירושים אלה גוזרים באופן כללי שמודבר בבגד שרבולים, כנראה מתוך ההנחה כי בגד כזה היה יוצא דופן בימי המקרא. על פי אותו הבסיס, אבן עזרא מסיק שמדובר בבגד מרוקמת, שמשולבת בו חתיכות בד צבעוניות.  וכל אלה בניגוד לפירוש המילה פס בעברית מודרנית!

לבסוף, בציור זה מקבר מצרי מתחילת המאה ה-14 לפני הספירה, התואם את ההקשר התרבותי של סיפור יוסף, נראים שליחים סוריים המעלים מנחות למלך מצרים, והלובשים כתונות צבעוניות  עם שרוולים ארוכים.  תיאור זה תואם חלק מן ההצעות של חז"ל.


קבר סבחהוטפ: אנשים שמיים מעלים מנחות
שתי קבוצות של גברים אסיאתיים מגישים מנחות למלך מצרים. הם לובשים כותונות בעלות "פסים" ושרוולים ארוכים.







חלום
למרות שבציורו של רמברנדט, אין התיחסות מיוחדת לכתונת, יוסף אכן מופיע כ"בעל גאוה", המרצה (כאילו מתוך קתרדה המתוחמת בוילון) לפני ומול המשפחה כולה.

 
רמברנדט, יוסף מספר את חלומותיו, 1638 בקרוב

בראש החבורה יושב יעקב המוטרד, שלרגליו מתרפק בעולמו של תינוק, בנימין הצעיר.

מאחוריהם, משתרע הגוש הגדול והמרומז של אחי יוסף, שמעל ראשיהם מרחפת עננה. ואכן גם במקרא, במקרים רבים, חבורת האחים מתפקדת כדמות קבוצתית.  אך כאן, למרות שקשה לזהות דמויות ספציפיות, אפשר להבחין בפרצופים נפרדים המבטאים סקרנות, זלזול, לעג, מבוכה וכעס.



גם בציורו של שלום מצפת, עומד יוסף מול משפחתו, אך כאן במקום תיאור דרמטי בעל עומק, נראית גירסה שבלונית הדומה לקומיקס.  

 
שלום מצפת, יוסף מספר את חלומותיו, 1960 בקרוב

יוסף הצעיר והמפוטם לובש בגד פסים וכיפה קטנה, בעוד אחיו המזוקנים לבושים בגדים חד-גוניים וחובשים תרבושים.  באשר ליעקב, גם הוא לובש בגד בעל צבע אחד, אך הוא בעל זקן לבן וכובע מוגבה.
מעבר לתאורי הדמויות, שלום גם צייר את תוכן החלומות עצמם ואף שילב בציור ציטוטים מן המקרא. יש לשים לב לקרקוע גרמי השמים לרגלי יוסף, כדי להביע השתחויה.  

אך למרות הבאת הציטוטים על גערת יעקב וקנאת האחים, לא ניכרים רגשות אלה בתיאורי הדמויות עצמן.  לפיכך, אפשר לסכם כי ציורו של רמברנדט מביע את המתח הבין-אישי דרך מראי הדמויות, ואילו ציורו של שלום מצפת נועד בעיקר להנציח אירוע מכונן בתולדות עם ישראל.







מעשה המכירה

לפי הסיפור המקראי, זמן בלתי מוגדר לאחר סיפור החלומות שלח יעקב את בניו המבוגרים לרעות את עדריו בשכם, הרחק ממקום מגוריהם בחברון; כעבור זמן מה, שלח יעקב את יוסף, שנשאר בבית, לראות "את שלום אחי[ו] ואת שלום הצאן".  אך לפי הגירסה שבקוראן, יזמו האחים את שליחת יוסף איתם, בכוונה תחילה להרע לו.  בסיפור בקוראן, ועוד יותר במדרשים המוסלמיים שהתפתחו מן הקוראן, מודגשים: א) יופיו העל-אנושי של יוסף, המשקף את אופיו האלוהי, ב) ייסוריו הרבים שעליהם התגבר במהלך חייו וג)  אהבתה העזה לו של אשת פוטיפר, שאליה נחזור בהמשך.


מיר עלי, יוסף ואחיו, המאה ה16

בציור זה, שאין כמעט כדוגמתו בין הציורים המוסלמיים הרבים העוסקים ביוסף, בני יעקב נפרדים מיעקב ואחותו ונושאים את יוסף על כתפיהם.  לפי הסיפור המוסלמי, כפי שהוא מסופר ברומנסה של יוסוף וזולייכה מאת המשורר הצופי ג`אמי במאה הט"ו, בני יעקב הערימו על יעקב, והתחזו לאחים אוהבים ודואגים ליוסף – כל עוד הם בתווך הראיה של אביהם.  

    

בעוד מעמדם הקדוש של יעקב ויוסף מסומן בבירור על ידי הילות העוטפות את ראשיהם, פרצופי האחים ותנוחותיהם מגלים את צביעותם ורוע לבבם.  בניגוד למקובל באמנות הנוצרית, אין בציורנו התייחסות מויחדת לכתנת יוסף. במסורת המוסלמית החליפה חגורתו של יוסוף את הכתנת.

 מכירת יוסף לעבדות ע"י אחיו הינה אחת מן התמונות הנפוצות ביותר שצויירו ע"י יהודים, נוצרים ומוסלמים.  באיסלם, מתוארת בעקיר הצלתו של יוסף מן הבור וירידתו לעבדות עם הישמעאלים. ואילו בנצרות מדגישים העלאתו מן הבור (כהטרמה לעלייתו של ישו מן הקבר) ומעשה המכירה עצמה, כהטרמה למכירת ישו ע"י יהודה איש קריות עבור 30 שקל כסף.
גם בעת החדשה, זכתה תמונה זו לעניין רב – לדוגמה, בטרילוגיה של הסופר הגרמני תומס מאן על חיי יוסף, תאיור מעשה המכירה משתרע על  יותר מ-50 עמודים.

בציור למטה, מתוך סידרה מצומצמת של ציורים תנ"כיים  מאת הצייר ההונגרי קרול פרנצ`, מ-1900, נראה יוסף במרכז קבוצה מעורבת של אחיו ושל הישמעאלים.

קרול פרנצ`, מכירת יוסף, 1900

 ברקע נראה נוף פתוח, חסר מחסה ושומם, המעצים את תחושת הסבל של יוסף והניכור שבאירוע.

יוסף מתואר כחצי-ערום, המום ומיוסר; הוא לובש מן חצאית צבעונית (כנראה שריד לכתונת הפסים—זכר למעמדו הקודם), ומוחזק ע"י שתי דמויות גרמיות שחומי עור.  אחיו אינם מגלים רוע, בניגוד לציור רמברנדט או הציור האיסלמי, אלא קפואים ונבוכים, כאילו רוצים לסיים את הפרשה ולהסתלק.  אם כן, מבטא פרנצ` בציורו את פרשנותו כי מעשה מכירת יוסף ממחיש את הסבל בהתגלמותו וכהות החושים של בני אדם ביחס אליו. ואילו עולם הטבע משקף ומהדהד עם רגשי האדם.

ציורו של דייגו ולסקז מ-1630 מתאר את הרגע שבו מבשרים האחים ליעקב כי יוסף מת


דיאגו ולסקז, כתונת יוסף מוצגת בפני יעקב, 1630

 תיאור האירוע נמצא בבראשית ל"ז 31 ואילך:

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
(לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:
(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:

אצל ולסקז האירוע מתרחש כאילו בתוך בית ספרדי של המאה ה-17, עם שטיח על רצפת אריחים, התוחם בין יעקב לבין האחים.

אמנם אין יעקב עומד במרכז התמונה, אך דמותו בולטת בגלל תנוחתה. נראה כי יעקב עומד ליפול בעקבות הבשורה הרעה;  השטיח הנשמט מתחת לרגליו ומקל ההליכה הנפול  מציינים את התמוטטות עולמו.
 

גם כאן, כמו אצל רמברנדט אנו מבחינים במגוון דמויות, כאלו המביעות צער, מבוכה, ליצנות ועוד. 

 

אך דווקא במרכז התמונה של ולסקז נמצאים שני פריטים ייחודיים:  הכלב הנובח ומקל ההליכה המצביע לכיוון הכתנת ומבטאים חשד ומגלים את האמת המוסתרת ע"י האחים והנסתרת מעיני יעקב.

 אותו התכסיס החזותי/פרשני, המבטא אולי את יד האלהים, מופיע בציורו של פורד מדוקס בראון מ1867.
 


פורד מדוקס בראון, כתונת הפסים, 1867

ההבדל בין תפקיד הכלב בשני הציורים הוא שבעוד אצל בראון, הכלב מרחרח בבגד ובכך מביע את האמת, כלבו של ולסקז נובח, כאילו להתריע על השקר, אך הוא אינו נשמע.







יוסף בבית פוטיפר

פרשה נוספת בסיפור יוסף שמשכה טיפול רב אצל אמנים מתרבויות שונות היא  יוסף בבית פוטיפר (בראשית ל"ט), ובמיוחד יחסיו עם אשת פוטיפר. כהקדמה לסיפור המקראי מתואר יוסף כ"יפה תואר ויפה מראה", תכונות שכנרא משכו את תשומת ליבה של גבירתו המצרית,  המנסה לפתות את יוסף הצדיק למיטתה .  נסיון זה והדפתו מתוארים ב"דו-שיח" בפסוקים 7 – 9:

(ז) ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי:
(ח) וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי:   
(ט)  איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה את הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים:
 

בעוד מראהה של אשת פוטיפר אינו מתואר כלל,  כבר בפסוקים אלה אנו מבחינים באופיה המופקר וליצריות הבלתי מרוסנת שלה, המתבטאת בסגנון הדיבור הבוטה שלה.  בהמשך הכתוב, היא מתגלית אף כשקרנית וכמניפולטיבית ובעלת כישרון רטורי מפותח. לעומתה, יוסף מצטייר כישר ונאמן הן לבעליו והן לאלהיו.  יש לשים לב שלמרות כושר הדיבור הרגיל של יוסף,  דבריו בפסוקים 7 – 9 שכבר ציינו הם הדיבור האחרון שלו בפרשה והוא אינו מגן על עצמו מפני האשמותיה של אשת פוטיפר –

אכן צדיק תמים ו"לא יפתח פיו" (ישעיה נ"ג 7).

בהתאם למאפיינים אלה, זיהתה הפרשנות הנוצרית את יוסף כהטרמה לישו, ואילו את אשת פוטיפר פירשו כדמות שטנית, ועל כן השוותה את מפגש יוסף איתה למפגש בין ישו לבין  השטן

אשת פוטיפר נתפסת גם כאב-טיפוס ליהודים שהאשימו את ישו לשווא.
אך עיקר ההתיחסות בנצרות לסיפור הוא להתנגדותו של יוסף לפיתוי המיני כמופת למידות הרצויות באדם.
צייר פלמי בלתי ידוע מן המאה ה16 מתמקד בבריחתו של יוסף מידי אשת פוטיפר ומצייר ברקע האחורי את פנייתה לבעלה והובלת יוסף לבית הסוהר.  


רב האמן של אגדת יוסף, יוסף ואשת פוטיפר, המאה ה16

יוסף המבוהל לבוש באופן מלא בבגד מהודר, ואילו אשת פוטיפר הערומה מנסה ללכוד אותו בזרועותיה.



עקב צבע עורה וצורת גופה, היא נראית כמו שׁדה או סירנה התופסת גברים תמימים או אפילו כמו נחש.  התבוננות בתנוחה של יוסף מגלה כי ביד אחת הוא מנסה להוריד את ידה של אשת פוטיפר, אך ידו השניה מונחת על מתניה—ביטוי לאמביוולנטיות? מאידך אפשר לראות בידיו את תנוחת הצליבה של ישו.

לפי הסיפור במקורות המוסלמיים, אשת פוטיפר, המכונה זולייכה, התאהבה אנושות ביוסף, בשל יופיו  ומידותיו הנעלות.  בייאושה, עקב  פרישותו של יוסף, היא הזמינה את חברותיה לסעודה כדי להראות להן את פלאי יוסף:


ריזה-אי אבאסי, יוסף והנשים המצריות, המאה ה16

           
הסגנון הפרסי ומידות הציורים המוזערים ששולבו בתוך כתבי יד (במקרה זה, בתוך ספר סיפור הנביאים מאת המשורר הפרסי נישאבורי) לא איפשרו עיצוב מפותח של מבעים.  במקום זאת, הדמויות והתפאורה צויירו בהתאם למוסכמות אמנותיות המביעות צירוף של רוגע ורגש.

בצד שמאל, יוסף, עטור הילה, נכנס לחדר בתור משרת.  מולו, ישובה על במה, מחזיקה אשת פוטיפר פרי וסכין.  הנשים היושבות לרגליה מתמוגגות למראה יוסף.  במסורת פרשנית זו, אשת פוטיפר אינה דמות שטנית או אף מופקרת אלא אשה רגישה באופן מיוחד.  על כן, אין הדבר מוזר כי בספרות המוסלמית המאוחרת, אהבתה ליוסף הפכה לדוגמה ומופת לאהבה אלהית-אפלטונית.
 השוואת הציור האיסלמי לציור הנוצרי שהבאנו מעידה על גישות שונות בעניין נוסף.  בסביבה הנוצרית, מודגש קיום האירוע בהסתר, המאפשר התפרצות רגשות ותאוות. ואילו במרחב האיסלאמי, מוטעם האופיו הפומבי של המפגש, ועל כן נמנעת אותה התפרצות.







המפגש המחודש ומעשה הפיוס
תלאותיו של יוסף ותכניתו לאגור מזון בשבע השנים הטובות הביאו אותו לפסגת השלטון המצרי. ואילו משפחתו בארץ כנען הרחוקה סבלה ממצוקת הרעב, ולכן הגיעו אחיו למצרים "לשבור בר" (בראשית מ"ב), והתיצבו לפני השליט הבלתי מוכר:

(ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה:
(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל:
(ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
(ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם....

כמה ניסוחים בפסוקים הללו מצביעים על רגשות מעורבים אצל יוסף, ובאופן מיוחד שתי המילים "ויכרם ויתנכר", מילים הנושאות משמעות הפוכה וצליל דומה.

יש מדרשים המסבירים מצב נפשי זה כתוצאה מהתערבות אלהית: 

                וכיון שירדו שבטים למצרים כיון שראה אותם ריחם עליהם שנאמר ויכר יוסף וגו` (בראשית מב ח). ויסוב מעליהם וגומר 
                (שם שם כד) מיד ירד המלאך ונראה ליוסף בדמות איש והיה אומר לו על אלו אתה מרחם? אין אתה יודע כמה צרות עשו בך: 
                שהשליכו אותך לבור ומכרו אותך ארבעה פעמים התחיל מקטרג ואומר לפני יוסף מיד ויתנכר אליהם וגו` (שם שם ז)  
                                         מדרש אגדת בראשית פרק עג 

אמנם מציג המדרש את העמדה הנוקשה כדבר אלהים, אך אפשר לראות בו גם ובעיקר קול פנימי של יוסף.

בשתי התמונות שלמטה, שצויירו באירופה באמצע המאה ה-14, רגשות מעורבים אלה באים לידי ביטוי דרך ידי יוסף ופניו. גם בשכתוב התנ"ך מצרפת הנוצרית (בימין) וגם בהגדת סרייבו, מספרד היהודית, מצביע יוסף בשתי ידיו, כלפי מעלה וכלפי מטה, כביטוי למתח בין מידת הדין ומידת הרחמים או מצות האל ומעשה האדם וכד`.   גם בהבעת פניו של יוסף, מתבטא קושי המפגש וסערת הנפש שלו. באשר לאחים, בהגדה כולם כורעים ברך, מושיטים ידיהם בתנוחה נחותה של תחינה; ואילו בשכתוב הצרפתי עומדת קבוצת האחים בגובה אחד עם יוסף, למרות שראש החבורה אכן כורע ברך – האם אפשר לראות כאן עמדה תקיפה בדומה לכתוב במדרש?

                                          
               הגדת סרייבו, יוסף ואחיו, 1350 בקרוב           רב האמן של פאובל, יוסף ואחיו, תחילת המאה ה14     

סערת הרגשות של יוסף עוד מתגברת לאחר הוצאתם מהסגר של שלושה ימים. לנוכח הבעתם רגשי אשם כתגובה לגזירתו כי שמעון יישאר בן ערובה במצרים, יוסף מתקשה להחזיק מעמד בגישתו הנוקשה כלפי האחים:

                  (יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא:
                  (יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם:
                  (כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
                  (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ   
                          הַצָּרָה הַזֹּאת:

                  (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:
                  (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם:
                  (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ

ויליאם בלייק תיאר את האירוע הדרמטי הזה בציור שבו נראים גם יוסף וגם האחים מתייסרים לחוד, כאשר יוסף מפנה את גבו אל אחיו. 


ויליאם בלייק, יוסף ואחיו, 

ואילו בספר בראשית הוינאי, כתב יד מאוייר מן המאה ה-6 של תרגום השבעים, יוסף עומד מאחורי דלת – כנראה מתוך מיזוג המתואר בבראשית מ"ב עם המתואר בפרק מ"ג:
(כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:
(ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:  


ספר בראשית הוינאי (MS Theol. Gr. 31): יוסף ואחיו, המאה ה6

בציור זה, יוסף מצווה על כליאתו של שמעון הנלקח מתוך אחיו המבוהלים. בצד שמאל ממלאים עבדי יוסף כלי האחים מזון. לפיכך, התמונה ממתנת את דבר מעצרו של שמעון ע"י מעשי רחמים של יוסף. אותה המטרה, של ריכוך הרושם הקשה של התנהגות יוסף כלפי אחיו, מושגת במדרש  המספר כי אמנם כלא יוסף את שמעון, אך רק למראית עיין: לאחר יציאתם של בני יעקב, אירח יוסף את שמעון וסיפק לו תנאים טובים.
 
ויסוב מעליהם: ר` חגי בשם רבי יצחק אמר לעיניהם אסרו כיון שיצאו להם היה מאכילו ומשקו מרחיצו וסכו:
       מדרש רבה בראשית פרשה צא פסקה ח
 
אם כן, האחים נמצאים בתחילת סדרה של ניסיונות קשים מיד אחיהם שאותו אינם מזהים: מילים קשות, האשמות, המתנה, הפיכת שמעון לבן ערובה, הטמנת כסף בכליהם, סעודה מוזרה ולבסוף איום על חיי בנימין. אפשר לקרוא את יוסף כנקמן המנצל את מעמדו כדי לגמול לאחיו על הסבל שהם גרמו לו שנים רבות לפני כן. וכך כנראה קריאתו של סלבדור דאלי, המדגיש את האכזריות כלפי האחים ומתאר את יוסף כעריץ האטום לסבל אחיו.

סלבדור דאלי, יוסף ואחיו במצרים, 1964 - 1967

אך אפשר גם לראות את התנהגותו כניסיון להבין את פשרחלומותיו של נער מפונק ואת רצון האל. אפשר גם להבין כי יוסף יוצר מצב הנועד להביא את האחים להתמודד שוב עם ההזדמנות להיפטר מאח שהועדף ע"י אביהם במפגיע – אך הפעם, בניגוד למקרה של יוסף, בהנהגת יהודה הם משנים את דרכם. כאשר יוסף פוקד על שביית בנימין, יהודה נושא נאום המשחזר את תולדותיה העגומות של המשפחה ומעלה את עצמו כשבוי במקום בנימין, כדי לחשוך סבל נוסף לאביהם, יעקב.
 תגובתו של יוסף לדברי יהודה באה לידי ביטוי רגשי באופן יוצא דופן:
 (א) וְלא יָכל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:
 (ב) וַיִּתֵּן אֶת קלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעה:
 (ג) וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי...    
בראשית מ"ה 

                                                                 
פטר קורנליוס, יוסף מוכר על ידי אחיו, 1816 - 1817                      ספר תהילים הפריסאי, יוסף מגלה את זהותו, 1258 - 1270

אך יש הבדלים משמעותיים בין שני הטיפולים. קודם כל, התמונה מתוך ספר התהילים הפריסאי) משמאל) מתייחסת לפסוקים 1 – 3, ובמיוחד לצעקה: אני יוסף!

גילוי זהותו ע"י יוסף מתבטא בהשמטת גלימתו המלכותית (זכר לכתונת הפסים שלו) ובהנפת ידיו כלפי מעלה. במעשים אלה, יוסף מתואר כעליון על אחיו, הכורעים ברך מולו ומתחננים אליו בהכנעה. אך בו בזמן, יוסף נהיה חשוף ואף מגלה את דמיונו לאחיו, כיוון שיהודה, העומד בראש החבורה, לבוש בדיוק כמותו. יש גם לשים לב כי ידי יהודה פורצות את מסגרת התמונה הנוצרת ע"י עמוד באמצע הדף; אפשר להבין חצייה זו כ"שבירת הקרח" בין יוסף לבין אחיו.
 
פטר קורנליוס, מצדו, מתייחס בעיקר אל הכתוב בפסוקים 14 – 15:
(יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו:
(טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ: 


אך גם אל הכתוב בפסוק 3:

וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:



בתמונה זו, מחולקים האחים לשתי קבוצות: כאלה שמתרחקים כי טרם התאוששו מן ההלם על גילוי זהותו של יוסף וכאלה שמתקרבים ומסתכלים במבטים של חשש והכנעה.
גם במדרשים על מאורע זה, משתקפות השקפות שונות לגבי אופי האחים ויוסף.
 
ולא יכול יוסף להתאפק וגו` רבי חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה: שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת.
רבי שמואל בר נחמן אמר כהוגן וכשורה עשה: יודע היה צדקן של אחיו אמר ח"ו אין אחי חשודים על שפיכות דמים:
                              מדרש רבה בראשית פרשה צג פסקה ט

ולפי מחלוקת זו, אין תמימות דעים באשר למצב הנפשי של האחים: האם עדיין עויינו את יוסף או שמא עברו תהליך של השלמה?






איחוד המשפחה

בין המתואר בשני הציורים האחרונים, נמצאים דברי יוסף שבהם הוא מסביר את מכירתו לעבדות כרצון האל, שנועד להציל את המשפחה כולה ולהבטיח המשך קיומה.  לפי דבריו, נותר רק להביא את אביהם, יעקב, מצרימה, כדי להגשים את התכנית האלהית.
ואכן חוזרים האחים הביתה ומבשרים ליעקב כי יוסף חי.  בדרך למצרים, מתגלה אלהים ליעקב (!) ומבטיח לו
שייקבר בארץ.
אך ניסוח המפגש המיוחל בין יעקב ויוסף מעיד כנראה על משמעויות מוסתרות: 

(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:
(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי
:   בראשית מ"ו

בעלי המדרש כבר שאלו את עצמם: מה כאן משמעות המילה המיוחדת "וירא"? מי נפל על צואריו של מי ומי בכה? מדוע אין נשיקות? ומדוע חוזרת באופן כה בולט המילה "עוד"? 

הכל מסכימים כי מילת "וירא" מציינת כי יעקב לא הכיר את יוסף מיד. והכל מסכימים כי משתקף בניסוח המתמיה מתח סביב מעמדו של יוסף מול יעקב. 
גרסתו של תומאס מאן מהווה מדרש מודרני הניזון משפע מקורות קלאסיים ומבטא את המתח הנדון.


בפסיפס שבבית הטבילה בפירנצה, מן המאה ה13 – 14, אין כביכול ביטוי לסערת הרגשות והמתיחות שבמדרשים. 


יעקב פוגש את יוסף, המאה ה13 - 14

 אך כאשר אנו שמים לב למרכזיות הסוסים ומיקומם, מתברר כי גם אלה משקפים את המתח הסמוי בין אהבה לכוח.  שהרי סוסי יוסף (שראשיהם מוסתרים) "משתחוים" לסוסי יעקב, מורמי הראש.  ולפיכך, יוסף הוא הוא שעבר ממרכבתו אל מרכבת אביו וחיכה – אמנם מצטרפת המשפחה אל יוסף במצרים, אך יוסף נקלט שוב לתוך המשפחה בקריאת הסיפור ע"י הפסיפס. 
אם כן, גם במדרש וגם באמנות ה"סוף טוב" של סיפור יוסף רווי מתח – אין אפשרות לחסל את היריבויות אלא רק לרסנן.


מקורות למאמר:
1   מדרש רבה בראשית פרשה פד פסקה ח
עשה לו כתונת פסים  - ר"ל בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו וגו`
פסים - שהיתה מגעת עד פס ידו
ד"א פסים - שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד
פסים - שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו ועלת ליהודה
פסים - על שם צרות שהגיעוהו פ"א פוטיפר סמ"ך סוחרים יו"ד ישמעאלים מ"ם מדינים
ד"א פסים - רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה (תהלים סו) לכו וראו מפעלות אלהים וכתיב בתריה (שם) הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם פסים =פס ים:
 
 
2 מדרש תנחומא וישב פרק ה
 
אמרו רז"ל: פעם אחת, נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל א` וא` מהן, ונתנה סכין לכל א` וא`, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות את ידיהן. אמרה להן, "אתן, בשעה אחת כך; אני שבכל שעה רואה אותו על אחת כמה וכמה." ובכל יום ויום משדלתו בדברים ועמד ביצרו, מניין? ממה שקראו בענין ותשא אשת אדוניו
 
 
ד   אז נשא הרוח את-ישוע המדברה למען ינסהו השטן: 2 ויהי אחרי צומו ארבעים יום וארבעים לילה וירעב: 3 ויגש אליו המנסה ויאמר אם בן-האלהים אתה דבר לאבנים האלה ותהיינה ללחם: 4 ויען ויאמר הן כתוב לא על-הלחם לבדו יחיה האדם כי על-כל-מוצא פי-יהוה: 5 וישאהו השטן אל-עיר הקדש ויעמידהו על-פנת-גג בית המקדש: 6 ויאמר אליו אם בן-האלהים אתה נפל למטה כי כתוב כי מלאכיו יצוה-לך ועל-כפים ישאונך פן-תגף באבן רגלך: 7 ויאמר אליו ישוע ועוד כתוב לא תנסה את יהוה אלהיך: 8 ויוסף השטן וישאהו אל-הר גבה מאד ויראהו את-כל ממלכות תבל וכבודן: 9 ויאמר אליו כל-זאת לך אתננה אם-תקד ותשתחוה לי: 10 ויאמר אליו ישוע סור ממני השטן כי כתוב ליהוה אלהיך תשתחוה ואותו לבדו תעבד: 11 וירף ממנו השטן והנה נגשו אליו מלאכים וישרתוהו:
 
                                                      
4 מדרש רבה בראשית פרשה פו פסקה ו     
 
וימצא יוסף...ויהי מאז (בראשית ל"ט 4 – 5) - תני רבי שמעון בן יוחאי: בכל מקום שהצדיקים הולכים, השכינה הולכת עליהם. שתים עשרה שנה עשה שם, שש בבית ושש בשדה.
ויעזוב את כל אשר לו ביד יוסף כי אם הלחם אשר הוא אוכל - לשון נקי.
ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה - א"ר יצחק: זרוק חוטרא לארעא ועל עיקרא נפיק, לפי שכתוב (בראשית כט) ורחל היתה יפת תואר וגו` לפיכך ויהי יוסף וגו`.
 
 
5 מדרש רבה בראשית פרשה פז פסקה ג
 תשא אשת אדוניו - (איוב לד) לכן אנשי לבב שמעו לי - מה היא אומנתו של הקב"ה - כי פועל אדם ישלם לו.
ותשא אשת אדוניו את עיניה - מה כתיב למעלה מן הענין ? ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה - לגבור שהיה עומד בשוק וממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקיבו. אמר: לי נאה, לי יאי, נאה גבור. אמרו ליה: אי את גבור, אי את יאי - הא דובא קמך קום קפחינה.
 
 
6 מדרש אגדת בראשית פרק עג
 
וכיון שירדו שבטים למצרים כיון שראה אותם, ריחם עליהם שנאמר ויכר יוסף וגו` (בראשית מב ח). ויסוב מעליהם וגומר (שם שם כד) - מיד ירד המלאך ונראה ליוסף בדמות איש, והיה אומר לו: על אלו אתה מרחם? אין אתה יודע כמה צרות עשו בך, שהשליכו אותך לבור, ומכרו אותך ארבעה פעמים? התחיל מקטרג ואומר לפני יוסף; מיד ויתנכר אליהם וגו` (שם שם ז)
 
7 מדרש רבה בראשית פרשה צא פסקה ח
 
ויסוב מעליהם - ר` חגי בשם רבי יצחק: אמר לעיניהם "אסרו". כיון שיצאו להם, היה מאכילו ומשקו מרחיצו וסכו:
 
8 מדרש רבה בראשית פרשה צג פסקה ט
 
ולא יכול יוסף להתאפק וגו` - רבי חמא בר חנינא אמר: לא עשה יוסף כשורה; שאלו בעטו בו אחד מהם מיד היה מת.
רבי שמואל בר נחמן אמר: כהוגן וכשורה עשה; יודע היה צדקן של אחיו. אמר: ח"ו, אין אחי חשודים על שפיכות דמים:
 
9 ספר בראשית פרק מה
(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:
(ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:
(ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר:
(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה:
(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד:
(י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:
(יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה:
 
10 ספר בראשית פרק מו
(ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם:
(ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
 
11 תרגום יונתן על בראשית פרק מו פסוק ג
(ג) ואמר אנא הוא אל אלהיה דאבוך לא תדחל מלמיחות למצרים על עיסק שעבודא די פסקית עם אברהם ארום לעם סגי אשוינך תמן:
(ד) אנא הוא דבמימרי איחות עמך למצרים ואיחמי סיגופיהון דבנך ומימרי יעלינך תמן אוף אפיק ית בנך מתמן וברם יוסף ישוי ידיה על עינך:
 
ויאמר אני אל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה בגלל ענין השיעבוד שסיפרתי לאברהם כי לעם גדול אשימך שם
אנכי אשר בדברי ארד עמך מצרימה וארא ייסורי בניך ושכינתי תלווה אותך שם ואף אעלה את בניך משם אך יוסף ישים את ידו על עיניך
 
12 ספר בראשית פרק מו
(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד:
 
13 תרגום יונתן על בראשית פרק מו פסוק כט
(כט) וטקיס יוסף ארתיכיה וסליק לקדמות ישראל אבוי לגשן וקדם דאשתמודעיה אבוי סגד ליה ואתחייב למיהוי שנוי קטיען ותהא ואתחמי ליה ורכן על פריקת צווריה ובכא על צווריה תוב על דסגד ליה:
 
ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה, לפני שהכירו אביו השתחוה לו ונענש בהקטנת שנותיו וכאשר ראה אותו נפל על צוואריו ובכה על צואריו עוד על שהשתחוה לו
 
14 ספר בראשית פרק מו
(ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:
 
15 תרגום יונתן על בראשית פרק מו פסוק ל
(ל) ואמר ישראל ליוסף אין מייתנא בהדא זמנא מתנחם אנא די במיתותא דמייתין בה צדיקיא אנא מיית בתר דחמית סבר אפך ארום עד כדון אנת קיים:
ויאמר ישראל אל יוסף אם אמות הפעם, אני מתנחם כי מות צדיקים אני מת, אחרי ראותי סבר פניך, כי עד עתה אתה חי
 
16 רמב"ן על בראשית פרק מו פסוק כט
 
(כט) וירא אליו - יוסף נראה אל אביו.  ויבך על צואריו עוד - לשון הרביית בכיה, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו; ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע - לשון רש"י.
ולא ידעתי טעם בוירא אליו, כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו ועוד, כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו, ככתוב (להלן מח יב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו, והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו. וכן כל עוד בכתוב תוספת על עיקר הוא, איננו כמו הרבה, לא על איש ישים עוד (איוב לד כג), שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר:
 והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו. לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה, כשלא ראהו. ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך:
 
17 העמק דבר על בראשית פרק מו פסוק כט
וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל על זאת עד כה ולא עלה בידו כמו שכתוב לעיל. ע"כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש"כ לפי מה שכתוב שפרעה שלח לו הכתר. והיה סבור יוסף שיעקב יכירנו מכל מקום וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי` אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום.
אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח"כ הראה עצמו יוסף לאביו והיתה לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע"ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ"מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע"כ מה עשה להסיח דעתו כרגע? קרא קריאת שמע בדביקות ואהבת ה` שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה"ז...ולפי דברינו מבואר יפה שיעקב אע"ג שחשב זה להעדר הכבוד ומורא אביו ורבו. מכ"מ היה רצונו למחול מפני רוב אהבתו ליוסף. אבל באשר שאע"ג שהאב והרב יכולין למחול על כבודם מכ"מ אינם יכולים למחול על בזיונן והיה הדין נותן להראות ליוסף אות התרחקות וכאלו הוא נזוף ממנו ע"כ ביטל יעקב רצונו ורצון יוסף מפני רצון שמים ולהתגבר להעדר הכבוד ומורא אביו ורבו.
 
18 ספר הישר, פרשת וישב
ויוסף בן שמונה עשרה שנה בחור יפה עיניים וטוב רואי וכמוהו לא היה בכל ארץ מצרים:
בעת ההיא בהיות יוסף בבית אדוניו יוצא ובא בביתו ושרת את אדוניו:
ותשא זליכה אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותראהו והנה נער יפה ויפה מראה מאד ותחמוד יופיו בלבה:
ותדבק נפשה ביוסף מאד ותסיתהו יום יום להיות אתה ותלבישהו בגדים יום יום. ותפתה זליכה את יוסף בכל דבר יום יום ולא נשא יוסף את עיניו לראות באשת אדוניו:
ותאמר אליו זליכה מה טוב מראך ותארך מאד הלא ראיתי בכל עבד ולא ראיתי עבד יפה תואר כמותך. ויאמר אליה יוסף הלא אשר בראני בבטן אמי (הוא) אשר ברא את כל האדם ותאמר אליו מה נאוו עיניך כי הרהבת בהם את כל יושבי מצרים איש ואשה ויאמר אליה מה טובים בעודני חי ואם ראיתם בקבר הלא תנוד מהם:
ותאמר אליו מה יפו ומה נעמו כל דבריך:
קח נא לך את הכנור אשר בבית ונגן בידך ונשמע את דבריך:
ויאמר אליה מה יפו מה נעמו דברַי בדברִי את שבח אלהַי ואת תהילתו:
ותאמר אליו מה יפה מאד שער ראשך הנה מסרק הזהב אשר בבית קח נא לך והסרק את שער ראשך:
ויאמר אלהי עד מתי תדברי אלי כדברים האלה עזוב לך את כל הדברים האלה מעלי וקום ועשה לך את כל דברי ביתך:
ותאמר אליו אין דבר בביתי ואין מאמר כי אם דברך ומאמריך:
ובכל זאת לא הביט יוסף אליה ולא נשא את עיניו בה ויתן את עיניו בארץ למטה:
ותאהב זליכה את יוסף בלבה לשכב עמה והיה בעת אשר ישב בבית לעשות מלאכתו ותבא זליכה ותשב לפניו:
ותסיתהו בדברים יום יום לשכב עמה או להביט אליה ולא אבה יוסף לשמוע אליה:
ותאמר אליו אם לא תעשה את דברי אייסרך במשפט מות ואתנה עליך עול ברזל:
ויאמר אליה יוסף הלא האלהים אשר ברא את האדם הוא מתיר אסורים והוא אשר יציל אותי ממאסריך וממשפטיך:
ויהי כאשר לא יכלה עליו לפתותו ונפשה דבקה בו ותפול בחולי כבד מתאותו:
ויבואו כל נשי מצרים לבקרה ותאמרנה אליה מדוע את ככה דלה ורזה ואת לא חסרת דבר:
והלא אשת שר נכבד וגדול (מאד) בעיני המלך, את החסרת דבר מכל אשר תאוה נפשך:
ותען זליכה אתהן לאמר היום יוודע לכן על מה היה לי הדבר הזה אשר ראיתם אותי בו:
ותצו את נערותיה וישימו לחם לכל הנשים ויעשו כן ותעש להן משתה ותאכלנה כל הנשים בבית זליכה:
ותתן בידן אתרוגים ותתן להם סכינים לקלף האתרוגים לאכלם:
ותצו וילבישו את יוסף בגדים יקרים ולהביאו לפניהן ויבא יוסף לפניהן ותבטנה כל הנשים ביוסף ותראנה את יוסף ולא הסבו את עיניהן ממנו תתחתכנה לכן את ידיהן בסכינין אשר בידיהן וימלאו כל האתרוגים אשר בידיהן מדמם:
ולא ידעו את אשר עשו אך הביטו לראות ביופי יוסף ולא הפנו ממנו את עפעפיהן:
ותרא זליכה את אשר עשו ותאמר אליהן מה המעשה אשר עשיתן הלא אתרוגים נתתי לפניכם לאכול ותחתכו אתם כלכם את ידיכן:
ותראנה כל הנשים את ידיהן והנה מלאות דם וירד דמן על כל בגדיהן:
ויאמרו אליה כי זה העבד אשר לך בביתך הרהיבנו ולא יכולנו להסיר עפעפינו ממנו מיופיו ותאמר אליהן הלא ברגע אשר ראיתם אותו קרה לכם הדבר הזה ולא יכולתם להתאפק עליו ואף אנכי אשר הוא בביתי תמיד ואראה אותו יום יום (הולך) ובא בביתי ואיך לא אדל ולא אמות מזה:
ותאמרנה אליה אמת הדברים כי מי יוכל לראות את התואר הזה בביתו ויתאפק ממנו והלא עבדך הוא ומשרת את ביתך ולמה לא תדברי אליו את אשר עם לבבך ותעזבי את נפשך למות בדבר הזה:
ותאמר אליהן מתחזקת אנכי בכל יום להסיתו ולא אבה אל דברי ואבטיחהו בכל טובה ולא מצאתי בו דבר על כן דלותי כאשר ראיתן אותי וזליכה חלתה מאד מתאות יוסף ויכבד עליה חוליה מאהבתו:
 
19 יוסף ואחיו, כרך 3 – תומאס מאן
והנה כך התרחשו הדברים: הם ראו את יהודה, והנה חוזר הוא עם שלושת העבדים, מתקרב, מרמז תנועת ראשו אל עבר המרחב, בלי להוציא הגה מפיו. ואז נשמעה המולה, המולה קלה עדיין ממרחק, ובהמולה ניצנוץ בזק מסנוור ופירפור גוונים המתגלגל במהירות, והנה מרכבות רתומות אל סוסים, שרתמתם מבריק בשלל-צבעים, והרצים רצים לפניהן וביניהן ומאחוריהן ובצידיהןוהללו פניהם מוסבות ומבטיהם מוכוונים אל המרכבה הראשונה, שממעל לה התרוממו מוטות המניפות. כך התקרבה והופיעה המרכבה, ולעיניהם של אלה שהיו מחוז חפצה, התפרדו הדמויות אחת אחת. ויעקב, שמביט היה ויד-הישישים שלו ממעל לעיניו, קרא אל אחד הבנים שעמד שוב לידו, כה אמר:
"יהודה!"
"הנני, אבי|", ענה הבן.
"מה הוא האיש בעל חוסן-הגוף הממוצע", שלא יעקב, "העוטה כבודו של עולם, היורד עתה ממרכבתו וממושב-הזהב שלמרכבתו, ורבידו בצווארו דומה לקשת בענן וכסותו כעצם השמיים לטוהר?"
"בנך יוסף הוא, אבי", ענה יהוד.
"אם יוסף הוא", אמר יעקב, "אקומה-נא ואלך לקראתו."
ואף-על-פי שבנימין ושאר בניו ביקשו לעכבו, בטרם סייעו בידו, עזב את כס-המסע בעמל של הדרת-כבוד, הלך לבדו, צולע על ירכו יתור מן הרגיל, כי בכוונה הטעים את כבוד צליעתו, והתקרב אל הבא, שהפריז להרחיב את צעדיו כדי לקצר את דרכו של הזקן. שפתותיו המחייכות של האיש עיצבו את דמות התיבה "אבא", וזרועותיו פרושות; אך יעקב הושיט את זרועותיו במישרים לפניו כדרך שעושה העיוור המגשש, והיה מניע ידיו כגון מתוך רמיזה של השתוקקות ושוב גם כמתגונן; כי בהיפגשם לא הניח לו ליוסף שיפול על צווארו ויכבוש את פניו בכתף אביו, אל החזיק אותו בכתפיו בריחוק, ועיניו היגיעות חקרו את פני המצרי בצער ובחיבה, וביקרו אותן במבט נוקב כשראשו מוטה לאחור; ולא הכירו. אולם עינו של האיש הלז התקשרו לאט בדמעות והתמלאו על גדותן תוך-כדי הבטה; ומשהתלחלח השחור שבהן, והנה, עיני רחל הן, שמתחת להן מחה יעקב את הדמעות בנשיקת פיו לפני ימים רבים, במרחקי חלום-החיים, ואז הכירו, הפיל את ראשו על צוואריו של המנוכר, וימרר בבכי.                              
             הם עמדו לבדם במישור, מופרשים-לעצמם, כי האחים נרתעו ונסוגו מפני פגישתם, וגם בני לווייתו של יוסף, השליש, הרכבים על המרכבות, הרצים ונושאי המניפה, וכל שאר מיני הסקרנים מאנשי העיירה הסמוכה השוטפים אחריהם, נעצרו והניחו רווח.
             "אבא, התסלח לי?" שאל הבן, ומה-רבות העלילות שנכללו בשאלה זו—: שהיה מסתולל בו, הקדיח את תבשילו; שהתנהג במשובת ילדי-שעשועים ובמזיק ללא תקנה, באימון נפשע וביוהרה עיוורת, מאה מעש כסל, שכיפר עליהם בשתיקת המתים, בעת שהיה חי מאחורי גבו של הזקן השנוא עוונו עמו. "אבא, התסלח לי?"
             יעקב הזדקף מעל כתפו, חזר והתאושש. 
             "אלהים סלח לנו", ענה ואמר. "הלא תראה, הוא השיב אותך לי. אמותה הפעם, אחר ראותי את פניך, כי עודך חי."
 
 20 קוראן, סורה 20 (יוסוף), 11 ואילך
 
אמרו [אחיו], אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף? הן רק את טובתו נבקש!
שלחהו עמנו מחר למען ישתובב וישחק, ואנו נשמרהו מכל משמר.
אמר [יעקב], אם תיקחוהו איעצב אל לבי, וחושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו.
אמרו, אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון.
כאשר הלכו עמו, וכבר נמנו וגמרו להניחו במחשכי הבור, גילינו לו לאמור, עוד תזכיר להם את המעשה הזה. אך הם דבר לא שיערו.
עם ערב באו בוכים אל אביהם ואמרו, אבינו, יצאנו לערוך מירוץ בינינו והשארנו את יוסף על כלינו, ואז אכלו הזאב, אבל אתה לא תאמין לנו, אף כי אמת בפינו.
הם הביאו את כותנתו ועליה דם כוזב. אמר, אין זאת כי לבכם השיאכם לעולל דבר-מה, ואולם עלי לעמוד בעוז רוח, ואלוהים ישעי מפני הדברים אשר תתארו. 
והנה הגיעה שיירה, והם שלחו אדם לשאוב מים. הוא שלשל את הדלי ולפתע קרא, הפלא ופלא, הנה עלם! הם הסתירו את סודו והעמידו פנים כאילו נועד להימכר, ואלוהים יודע את אשר עשו
לבסוף מכרו אותו באפס מחיר, בעבור מטבעות ספורות, כי הקלו בערכו.
האיש אשר קנהו, מבני מצרים, אמר לאשתו, שכני אותו בכבוד, ואולי יועיל לנו או ניקחהו כבן לנו. כך הושבנו את יוסף על מכונו בארץ, למען נלמדהו את פשר סיפורי (החלומות). אלוהים אדון לדברו, ואולם מרבית האנשים אינם יודעים.
כאשר הגיע לפרקו נתנו לו חוכמת משפט ודעת. כך נגמול למיטיבים.
האישה אשר היתה בביתה שידלה אותו בדברים, והגיפה את הדלתות, ואמרה, בוא אלי. אמר ישמרני אלוהים! הן אדוני היטיב לשכן אותי. בני העוולה לא עשו חיל.
היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה אלמלא ראה את מופת ריבונו. כזאת עשינו למען נטה מעליו את הרעה ואת התועבה. הוא היה בעבדינו ברי הלבב.
שניהם כאחד מיהרו אל הדלת, והיא קרעה את כותנתו מאחור, ואז מצאו השניים את בעלה אצל הדלת. אמרה, מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?
אמר, היא שידלה אותי בדברים. עד מאנשי ביתה העיד ואמר, אם כותנתו קרועה מלפנים כי אז אמת בפיה והוא במשקרים,
ואולם אם קרועה כותנתו מאחור כי אז היא המשקרת ובפיו האמת.
כאשר ראה (בעלה) כי כותנתו קרועה מאחור, אמר, זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן.
אתה יוסף, הנח לכל זה, ואת, בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך.
אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה ברבים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.
כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלוהים! אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא!
אמרה, הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו.  



בניית אתרים: ITdesigns   |   עיצוב האתר: סטודיו קרמל
קרדיטים